פסק-דין בתיק ת"א 33909-11-10

התובע הגיש נגד הנתבע תביעה למתן חשבונות. הנתבע טוען שהתביעה התיישנה זה מכבר ולפיכך יש לדחותה על הסף. הצדדים הגישו את טיעוניהם בכתב, ומכאן פסק הדין המקבל את טענת הנתבע, שלפיה כאמור, דינה של התביעה להידחות על הסף מחמת התיישנותה.

א.         העובדות הרלוונטיות

2.         ביום 25.11.2011 הגיש התובע נגד הנתבע תביעה למתן חשבונות, שבמסגרתה ביקש כי בית המשפט יורה לנתבע להמציא "דו"ח כספי מלא ומפורט ומבוקר ומגובה באסמכתאות, קבלות וחשבוניות לעניין ניהול הכספים שהועברו בנאמנות לידי הנתבע עבור התובע".

ניהול הכספים, שבעניינו התבקשו החשבונות מתייחס לכספי פיצויים בגין הפקעת מקרקעין, שהעבירה עיריית ירושלים אל התובע ומשפחתו בשנת 2002. נתון זה, שלפיו התשלום האחרון שולם על-ידי עיריית ירושלים ביום 13.2.2002 עולה מכתב התביעה (שם, פסקה 13(ד)(3)), וגם מהאמור בכתב ההגנה (פסקה 35). חשוב גם להדגיש, כי בשום שלב לא חלק התובע על טענת הנתבע, שלפיה הכספים נמסרו על-ידי הנתבע אל התובע ואל בני משפחתו, שהיו שותפים עמו במקרקעין שהופקעו, סמוך לאחר שהתקבלו אצל הנתבע וכי לא עוכבו אצלו. טענה זו אף מתיישבת עם צילומי ההמחאות שצירף התובע אל כתב התביעה, שלפיהן ההמחאה האחרונה שנמסרה לתובע מהנתבע נושאת תאריך 25.2.2002 (נספח ב' של כתב התביעה).

3.         בכתב התביעה טען התובע שביום 11.8.2008 קיבל תעודת עובד ציבור שעליה חתום מר קובי סדן, הממונה על נכסי עיריית ירושלים, שבה פורטו סכומי הפיצויים ששילמה העירייה באמצעות הנתבע. לאחר בדיקת סכומים אלו, כך לטענת התובע, הגיע למסקנה שישנן אי התאמות בין הסכומים ששילמה העירייה לבין אלו שהעביר הנתבע לידיו, ומכאן תביעתו להורות לנתבע למסור לו את החשבונות כאמור.

בכתב ההגנה שהוגש ביום 10.1.2011 טען הנתבע שהתביעה כאמור, התיישנה. לגופה של התביעה טען, כי בשעתו מסר לתובע את כל החשבונות וכי בכל מקרה, אלו נערכו יחד עימו. עוד טען, כי המציא לתובע את כל המסמכים הרלוונטיים שנותרו ברשותו, כי אין לו מסמכים נוספים וכי אף לא חלה עליו כל חובה לשמור מסמכים במשך תקופה כה ארוכה. מסיבה זו גם טען, שהתביעה הוגשה בשיהוי ניכר באופן שמונע ממנו להתגונן כראוי מפניה.

4          בקדם המשפט שהתקיים ביום 17.1.2012, נקבע שתחילה תתברר טענת ההתיישנות ובהתאם לכך נקבעו מועדים להגשת תגובת התובע ותשובת הנתבע. תגובת התובע הוגשה ביום 12.2.2012 ותשובתו של הנתבע הוגשה ביום 18.3.2012.

ב.         טענות הצדדים

5.         התובע טען כי יש לדחות את טענת ההתיישנות של הנתבע. תחילה טען כי הנתבע לא תמך את בקשתו בתצהיר, וכן טען שהנתבע לא טען שבשל חלוף הזמן אין עוד בידיו את המסמכים הרלוונטיים, מה גם שהנתבע הגיש מסמכים רבים.

התובע טען עוד שגם הנתבע אישר, שנמשכו התכתבויות בין הצדדים בעניין נושא התביעה, גם בשנים 2005, 2006 ו-2007, כך שאין לומר שהעניין הסתיים בשנת 2002.

בנוסף לכך טען התובע, כי אפילו התיישנה התביעה, הרי שלאור הוראות בחוק ההתיישנות, תשי"ח-1958, בדבר המועד שבו יש למנות את תקופת ההתיישנות, אין לומר שהתביעה התיישנה. בעניין זה הסתמך התובע על הוראות סעיפים 7 (תרמית והונאה), 8 (התיישנות שלא מדעת) ו-9 (הודאה בקיום זכות), אולם מעבר להבאת לשון הסעיפים ופירוט האמור בהם, לא הראה התובע באופן ממשי כיצד יש ליישם הוראות אלו על ענייננו.

התובע גם טען, כי מאחר שטענת התיישנות חוסמת את זכות הגישה לערכאות, יש להתייחס אל טענה זו בזהירות ובצמצום.

6.         בתשובתו לתגובת התובע ביקש הנתבע לדחות את כל טענותיו של התובע. לטענתו, עילת התביעה נולדה עוד בשנת 2002 וכי תביעה למתן חשבונות ניתן להגיש רק בהתייחס לתקופה של שבע שנים שקדמה להגשת התביעה, לפיכך התביעה התיישנה.

הנתבע טען עוד, כי טענות התובע סתמיות, תוך הפניה להוראות בחוק ההתיישנות מבלי להראות כיצד הן ישימות על המקרה הנדון. באשר לטענה כי בשנים האחרונות היו חילופי מכתבים בין הצדדים טען הנתבע, כי אין באלו כדי לעצור את תקופת ההתיישנות, וכי בהתאם להוראת סעיף 15 בחוק ההתיישנות, רק תביעה המוגשת אל בית המשפט הממלאת אחר תנאי סעיף זה, תעצור את תקופת ההתיישנות.

הנתבע חזר וטען כי מסר את כל המסמכים שיש ברשותו, וכי לא חלה עליו כל חובה לשמור מסמכים מעבר לתקופה של שבע שנים. בעניין זה הפנה גם אל הוראות מס הכנסה (ניהול פנקסי חשבונות), התשל"ג-1973 וגם אל תקנות מס ערך מוסף (ניהול פנקסי חשבונות), התשל"ו-1976. לבסוף חזר הנתבע, על תכליתו של העיקרון בדבר התיישנות תביעות, אשר לנוכח הטעמים העומדים בבסיסו של עיקרון זה, אין הצדקה לבירורה של התביעה הנדונה, שכאמור, התיישנה זה מכבר.

ג.          דיון

(1)        הערות בעניין טענות התובע והטענה בדבר היעדר תצהיר

7.         נקדים ונאמר, כי ראוי היה לדחות את כל טענותיו של התובע אף מבלי להידרש אליהן, וזאת מן הטעם שהתובע לא הניח כל נימוק ממשי לאף טענה מטענותיו. בטענותיו פירט הוראות מחוק ההתיישנות מבלי להסביר או לנמק באופן אמיתי, כיצד יש בכל הוראה כדי לעכב את מניין תקופת ההתיישנות. מכל מקום, ואפילו הדבר נעשה מעבר לדרוש, נדון בטענותיו של התובע בשים לב לתשובותיו של הנתבע.

8.         תחילה נבקש לסלק מן הדרך את טענת התובע, שלפיה יש לדחות את טענת ההתיישנות שטען הנתבע מהטעם שטענותיו בעניין לא נתמכו בתצהיר.